לפני שנים רבות התגוררתי כילדה עם משפחתי בפריז. העיר היפה הייתה שונה בכל ממקום הולדתי בקבוצת כנרת. השנה חזרתי עם חברי ילדותי ‘ילדי עובדי המוסד’ לפריז שהייתה לנו כבית שני.
בקיבוץ שבו נולדתי, הייתי ‘ילדת כאפות’. חטפתי מכות מהבנים. ראיתי את פניהן החמוצות של הבנות. המורים ‘לא החזיקו ממני’ (איך יתכן שלמנהלת בית הספר יש 4 בנות-שלוש חכמות ואחת ‘כזאת’…)
בכיתה הושיבו אותי בשורה האחרונה שלא אסתיר בגופי הגדול את החכמות היפות והאהובות מעיני המורות.
הרגשתי ילדה דחויה ועצובה ללא כל הגנה. הייתה לי ילדות מחורבנת-רוב הזמן.
ואז יום אחד, נלקחתי עם משפחתי, מקבוצת כנרת שבעמק הירדן המופגז אל הרובע ה-16 בפריז. תוך כמה שעות, עברתי מגיהינום אל גן עדן עלי אדמות. בבת אחת קיבלתי משפחה שהיא אבא אמא וארבע בנות ובית רחב מידות עטור רהיטי קטיפה הניצבים באלגנטיות על רצפת פרקט עץ.
אבי שהיה ‘איש מוסד’ וריכז את מסגרת העלייה ממרוקו בשנות השישים, שהה בחו”ל שנים רבות ללא משפחתנו. אך כשנאספנו כולנו ועברנו לחיות בפריז חשתי לראשונה את טיבה של הגנה חמימה שמעניקה משפחה. ארץ חדשה. שפה חדשה. שירים חדשים. בגדים חדשים ‘של בנות’ כפי שלא הכרתי מעולם קודם לכן. חיים אחרים ומאושרים וילדות נהדרת היו מנת חלקי.
בפעם הראשונה שיצאנו להכיר את העיר ‘היא עמדה שם’ עטופה בריחות מאפים מתוקים.
הפריזאיות נשים בגזרה דקה וצווארוני גולף על צווארן הברבורי. לראשן תסרוקת מנופחת, אסופה בהידור ומהודקת בסיכת תכשיט. הגברים בחליפות חגיגיות, בצבעים כהים וחולצות לבנות עטורות בעניבות צבעוניות. בשולי השרוולים חפתים. מעולם קודם לכן לא ראיתי פריטי לבוש שכאלה. סתם כך באמצע השבוע ‘בגדי שבת’ או כפי שקראו לזה בקיבוץ בלשון מליצית ‘בגדי חמודות’.
עיני ילדותי נפערות לרווחה אל מול העולם ותחושה של חג ממלאה את ליבי באושר שלא ידעתי כמוהו.
הייתי ילדה בראשית נעוריי. חווה התאהבות ראשונה והעולם נראה נהדר. אני עליסה בארץ הפלאות.
בת כיתתי שגם היא באה מקיבוץ, מושיטה לי ידיים חמות ומובילה אותי בנתיביה של העיר הקסומה. יחד אנחנו לומדות לנסוע ב’מטרו’, הקרונות צפופים וגדושי אנשים ושקט מצמית כאילו מישהו הקפיא את הנוסעים. אנחנו מדברות זו עם זו בעיניים ובלחישה היא אומרת לי, בתחנה הבאה אנחנו יורדות, היזהרי שלא תתפסי בין הדלתות האוטומטיות.
את השפה הצרפתית היא מקרבת אל ליבי דרך השנסונים שהם כולם שירי אהבה.
אנחנו מצטרפות אל תנועת הנוער של ‘הצופות היהודיות’ עולות על רכבת בדרך אל מחנה הקיץ באלפים. הנופים חולפים במהירות אל מול עיני הפעורות לרווחה. הרים גבוהים עד אין סוף ובפסגותיהם שלג לבן נושק לשמיים כחולים וצלולים. קיץ עכשיו בארצנו החדשה. קיץ וקריר ונעים. מושגים הפוכים לגמרי מכל מה שהכרתי בעמק הירדן הלוהט.
