יוסק'ה לוטנברג הוא בן הארץ דור ראשון של 'צברים' שנולד במושבה פתח תקווה לפני 90! שנים הוא דור הנפילים בהתגלמותו
להגיע לגיל 90 בארץ מוכת מלחמות, זה כשלעצמו, ראוי לציון ולא מובן מאיליו. בצלילות בדעתנות בפעלתנות וכאילו לא נגע בו הזמן. זו ברכה כפולה ומכופלת.
בן 16 התגייס לפלמ"ח בניגוד לרצון הוריו. אלו נכנעו לבסוף מול נחישותו של בנם ומאז הוא 'חייל של המדינה'.
בחטיבת הראל נפגשו יוסק'ה לוטנברג ויוסק'ה יהלום-אבא שלי . יחד לחמו כתף אל כתף ולב אל לב. לימים כשנפגשו בביתנו (כאן תמונה של יוסק'ה ויוסק'ה) הייתה זו 'פגישה שכזו' רווית סיפורים מרתקים מעוררי השראה והערצה. הם האוחזים ב'מגש הכסף' שבזכותו יש לנו מדינה.
יוסק'ה ל. נפצע קשה בקרב פנים אל פנים ופינה עצמו אל ה'עורף' כשהבין שחייו אוזלים ונמצאים בסכנה. בתקופת שיקומו הגה יזם ויסד את 'קרן נכי צה"ל' במטרה לגייס כספים בארה"ב למען שיקומם של פצועי המלחמה. כששמע על כך ראש הממשלה דוד בן-גוריון קרא לו לשיחה ובה הרעים בקולו 'זו תהיה בושה גדולה אם יהדות ארה"ב תחשוב שמדינת ישראל לא משקמת את פצועי המלחמה. אנחנו נעניק לכם את כל הדרוש ' כך נחקק לראשונה חוג שיקום נכי מלחמה. חוק הנכים תגמולים ושיקום 1949-דיני שיקום/מ.נכט
באותה התנופה יוזם ומקים לוטנברג את בית הלוחם בתל-אביב שנפתח מספר חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים-1973.
במהלך מלחמה זו, נופל בקרבות סיני איתן לוטנברג-לוחם שיריון, בנם של חנה ויוסק'ה. תשעה חודשים הוא חלל נעדר שאביו יוצא לחפשו במרחביי המדבר. (על לחימתו זכה איתן ל. בצל"ש)
במקביל מבקר לוטנברג בבתיי החולים. כשהוא רואה עצמו שליח לעידוד רוחם של הפצועים הרבים משדות הקרב בסיני וברמת הגולן.
בהתלהבות האופיינית לו ולמרות השכול הפרטי הנורא הוא מסיע את הפצועים ברכבים של חבריו הנכים הוותיקים, מבית החולים למרכז החברתי החדש-'בית הלוחם' ומקפיד לשתף את משפחותיהם של הצעירים ותוך כך יוצר תכנים אופטימיים לחיים החדשים של הפצוע ומשפחתו.
שיקום חברתי- הוא המצאה שאין דומה לה בעולם והיא רשומה על שמו של יוסק'ה. לצד הישגיו הכבירים שלכולם מטרה נעלה וחשובה, לסייע בשיקום הנכים תוך שילובם בחברה בכל דרך אפשרית.
'לא משאירים פצועים-נכים בשטח' הוא משפט ששמעתי מפיו פעמים רבות
לוטנברג מנהל 'בית יד לבנים' בתל-אביב ופעיל היום כבעבר וכאילו לא נגע בו הזמן גם במלאות לו 90
מילה אישית (כאן שתי התמונות של יוסק'ה לוטנברג ושלי)
בשעתה הראשונה של מלחמת כיפור בעת היותי חיילת בשירות סדיר בסיני על גדות תעלת סואץ. נפצעתי פציעה אנושה כתוצאה מהפצצה אוירית מיצרית על כוחותינו. אני זוכרת הייטב את ביקורם של יוסק'ה וחנה על סף מיטתי בבית החולים תל השומר. העיניים של כולנו היו מזוגגות בדמעות על אובדננו הנורא. תוך כך הניח את ידו החמה על כתפי וחיוך קטן נמתח מתחת לשפם הנצחי שלו כשהוא אמר 'יהיה בסדר, את עוד תיראי'…
רק אלוהים יודע מנין שאב את כוחו לומר את המילים הללו.
רק אלוהים יודע עד כמה הפכו מילותיו ל'צו ופקודה' לעשות הכול עד שהכול יסתדר.
אני, האמנתי לו תמיד. גם כשאמר דברים קשים. גם כשסרב לבקשותיי וגם כשאמר לי פעם, עת פניתי אליו וביקשתי לצרף אל בית הלוחם באופן חריג, חברה קטועת רגל מתאונה אזרחית אך שכולה מאחיה היחיד, חייל שנפל ברמת הגולן במלחמה הארורה 'את ממליצה ואני מאשר כי אישה בלי רגל זה קושי עצום ואם אפשר לקבל אל חברתנו, תוך כך, להקל לתמוך ולעודד, נעשה זאת'.
חסד מופלא עשה בהחלטתו זו. הבחירה לומר 'כן' עזרה לה לדבוק בחיים מחדש.
זה האיש זה פועלו- זו רוחו!
בימי חייו האחרונים של אבי, יוסק'ה יהלום. ברגעים של צלילות דעת מופלאה אמר לי כך 'אני משאיר לך בירושה את חבריי הרבים. אלו שאיתם לחמתי כתף אל כתף והם ואני היינו שותפים לבנייתה של המדינה. תוך כך הפכנו למשפחת הלב הפועם באהבת הבית שלנו כאן בארץ ישראל. שימרו על הנכס היקר מכל בכל מאודכם ובכל ליבכם'
עבורי חבריו של אבי הם ירושה מיוחדת. לאורה אני הולכת. דרכם היא דרכי אמונתם-אמונתי
כי, ,עוד נכונו לנו ימים טובים.

לוטנברג ידידי, הרשה לי זאת הפעם, להצדיע לך בגאווה ואהבה
'מסביב יהום הסער אך ראשנו לא ישח' –המנון הפלמ"ח / ז. גלעד