פריז גן העדן האבוד שלי

לפני שנים רבות התגוררתי כילדה עם משפחתי בפריז. העיר היפה הייתה שונה בכל ממקום הולדתי בקבוצת כנרת. השנה חזרתי עם חברי ילדותי ‘ילדי עובדי המוסד’ לפריז שהייתה לנו כבית שני.
בקיבוץ שבו נולדתי, הייתי ‘ילדת כאפות’. חטפתי מכות מהבנים. ראיתי את פניהן החמוצות של הבנות. המורים ‘לא החזיקו ממני’ (איך יתכן  שלמנהלת בית הספר יש 4 בנות-שלוש חכמות ואחת ‘כזאת’…)
בכיתה הושיבו אותי בשורה האחרונה שלא אסתיר בגופי הגדול את החכמות היפות והאהובות מעיני המורות.
הרגשתי ילדה דחויה ועצובה ללא כל הגנה. הייתה לי ילדות מחורבנת-רוב הזמן.
ואז יום אחד, נלקחתי עם משפחתי, מקבוצת כנרת שבעמק הירדן המופגז אל הרובע ה-16 בפריז. תוך כמה שעות, עברתי מגיהינום אל גן עדן עלי אדמות. בבת אחת קיבלתי משפחה שהיא אבא אמא וארבע בנות ובית רחב מידות עטור רהיטי קטיפה הניצבים באלגנטיות על רצפת פרקט עץ.
אבי שהיה ‘איש מוסד’ וריכז את מסגרת העלייה ממרוקו בשנות השישים, שהה בחו”ל שנים רבות ללא משפחתנו. אך כשנאספנו כולנו ועברנו לחיות בפריז חשתי לראשונה  את טיבה של הגנה חמימה שמעניקה משפחה. ארץ חדשה. שפה חדשה. שירים חדשים. בגדים חדשים ‘של בנות’ כפי שלא הכרתי מעולם קודם לכן. חיים אחרים ומאושרים וילדות נהדרת היו מנת חלקי.
בפעם הראשונה שיצאנו להכיר את העיר ‘היא עמדה שם’ עטופה בריחות מאפים מתוקים.
הפריזאיות נשים בגזרה דקה וצווארוני גולף  על צווארן הברבורי. לראשן תסרוקת מנופחת, אסופה בהידור ומהודקת בסיכת תכשיט. הגברים בחליפות חגיגיות, בצבעים כהים וחולצות לבנות עטורות בעניבות צבעוניות. בשולי השרוולים חפתים. מעולם קודם לכן לא ראיתי פריטי לבוש שכאלה. סתם כך באמצע השבוע ‘בגדי שבת’ או כפי שקראו לזה בקיבוץ בלשון מליצית ‘בגדי חמודות’.
 עיני ילדותי נפערות לרווחה אל מול העולם  ותחושה של חג ממלאה את ליבי באושר שלא ידעתי כמוהו.
הייתי ילדה בראשית נעוריי.  חווה התאהבות  ראשונה והעולם נראה נהדר. אני עליסה בארץ הפלאות.
בת כיתתי שגם היא באה מקיבוץ, מושיטה לי ידיים חמות ומובילה אותי בנתיביה של העיר הקסומה. יחד אנחנו לומדות לנסוע ב’מטרו’, הקרונות צפופים וגדושי אנשים ושקט מצמית כאילו מישהו הקפיא את הנוסעים. אנחנו מדברות זו עם זו בעיניים ובלחישה היא אומרת לי, בתחנה הבאה אנחנו יורדות, היזהרי שלא תתפסי בין הדלתות האוטומטיות.
את השפה הצרפתית היא מקרבת אל ליבי דרך השנסונים  שהם כולם שירי אהבה.
 אנחנו מצטרפות אל תנועת הנוער של ‘הצופות היהודיות’ עולות על רכבת בדרך אל מחנה הקיץ באלפים. הנופים חולפים במהירות אל מול עיני הפעורות לרווחה. הרים גבוהים עד אין סוף ובפסגותיהם שלג לבן נושק לשמיים כחולים וצלולים. קיץ עכשיו בארצנו החדשה. קיץ וקריר ונעים. מושגים הפוכים לגמרי מכל מה שהכרתי בעמק הירדן הלוהט.
אנחנו שתינו פריז 1965
אני מאושרת.
בחלוף שנתיים קסומות פורצת בארץ לפתע, מלחמת ששת הימים וכל ה’קלפים נטרפים’.
משפחתנו חוזרת הביתה. בעמק הירדן ובכנרת הקיץ במלוא עוזו. עומס החום כבד מנשוא. אני נופלת אל תוכו כאל כבשן בגיהינום ותחושת מחנק לופתת ולא מרפה.
 אבא ואמא  עובדים ולומדים  שניהם מתגוררים רוב השבוע בתל אביב. אחיותיי, כל אחת ב’כתת האם’ שלה בקיבוץ ואני חוזרת אל חברת הילדים ואל מקומי הרופף  ’חזרה הצרפתייה בבגדיה החדשים’. שפת האלימות היא עתה רווית הורמונים. דחיפות וקללות מוכרים ושנואים וכאילו לא חלפו שנתיים.  מובילים אותי להסתגרות וניתוק חברתי.
טלטלה נוראה פוקדת את ראשית נעורי. אני מרגישה אבודה. יושבת שוב, בשולי הכיתה ומתנחמת באגודל התחוב בפי ומוצאת מעט נחמה. מחנכת הכיתה מביטה בי במבט קר ומצמית. שערה הכסוף אסוף ברישול ותלוי על עורפה המנומש. לגופה שמלת שק משובצת המסתירה בקושי, הריון ראשון בגיל ארבעים. ‘רווקה זקנה’ אני אומרת בליבי בכעס.
 ’תתביישי לך’ היא מסננת ‘ילדה בגילך מוצצת אצבע בכתה ובוכה מכל מילה שזורקים הבנים לאוויר.  זה לא פריז כאן, תתחילי להתרגל’ ואת המשפט האחרון היא אומרת  כשהיא מקרבת את פניה אל פני והבל פיה גורם לי לסגת ולשמוט את האגודל מפי במבוכה.
אני עוצמת את עיני ושוקעת בגעגועים  לפריז שלי, אל חבריי ואל מחנך הכיתה שלימד אותי שפה רכה וחמה ודמעות מתגלגלות אל לחיי תוך הבנה שמה שהיה ‘שם’ לא ישוב עוד. קשר המכתבים עם חברותיי הופך להיות דליל עד שניתק לגמרי.
פריז היא עתה חלום רחוק וגעגועים לאין קץ.
לאחר שנים רבות  אנחנו נפגשים, בני הכתה מאז. ילדי המוסד יודעים לאסוף מודיעין וכך איתרנו כמעט את כולם.  והחלטנו לצאת יחד אל ארץ אהבתנו.
אל העיר הקסומה פריז.
חברתי הטובה מאז, נשארה אהובה וקשובה. שתינו כבר מזמן לא ‘קיבוצניקיות’.
אנחנו שתינו פריז 2018