בקולן-רות שפירא/הוצ' ידיעות אחרונות
לכבוד צאתו של הספר לאור אני מבקשת לשתף אתכם בסיפור אחד מחיי היום-יום
אני, לא רק 'בסך הכול פקידה'
'מה היא הייתה, זאתי…בסך הכול פקידה' הוא שואג אל הטלפון בקולי קולות ומן הצלילים הגבוהים נשפך אל החלל כעס מהול באיבה ותסכול. (הדברים הנוספים שנאמרו מפיו, לא ראויים להיכתב כאן מפאת כבודנו)
אני מביטה באיש שלי. הוא העומד לצדי כעת, כפי שהוא נוהג מאז פציעתי האנושה במלחמה ההיא (1973) בסיני, שם הייתי פקידת לשכת המפקדים וגם מפקדת של חילות -משק"ית ח"ן. פניו מחווירות כשהוא שומע את פרץ מילות הבוז הנשפך ממגבר הטלפון בשיחה שהחלה בשאלה פשוטה ששאל חבר משותף מן הגדוד. 'למה היא לא בקבוצת הוואטס-אפ של גדוד 184' איזה בחינות קבלה צריכה הייתי לעבור בשביל להישאר חלק ממעט החברים שנותרו מן הגדוד שלנו שרובו נמחק לעולמים במלחמה האיומה. מה גורם לשליש(גם שליש הוא פקיד הלא כן?) הגדודי לתחושת הכעס על ה 'בסך הכול פקידה' והדרתה מכל פעולות ההנצחה של חטיבה 14 וגדוד 184 בשנים האחרונות?
ליבי יודע את התשובות, אך אני בוחרת לשמור אותן לעצמי. אין לי ענין 'לעשות אהבה בכוח' ודי לי ממלחמות
לפני 15 שנים, כשמלאו 30 שנה למלחמת יום כיפור. הייתי אני, 'פקידת הלשכה' (לעולם) בין יוזמי ספר ההנצחה למלחמתו המפוארת 'אבירי –לב' גדוד 184/ א. מיכלסון בהמשך הקמנו אנדרטה ביער תרום, להנצחת זכרם של החללים. העבודה המשותפת של קבוצת שארי הפלטה והצורך לספר את הסיפור לילדנו ולדור החדש של לוחמים, עזרה לנו להתגבר יחד על כל המשברים הרבים שטלטלו אותנו בעת הכתיבה. החברות עזרה לנו לבסוף להשלים את המשימה. למרות כל הקשיים. הספר שוכן בספריות צה"ל ונלמד כ-מורשת קרב.
אני מודה כאן בעובדות בפה מלא ובגב זקוף: התגייסתי לצה"ל ובחרתי לשרת בקו הראשון. שק"ד-שירות קדמי. שם על גדות תעלת סואץ, עשיתי את שירותי הצבאי במשך שנה וחצי. כפקידת לשכת המפקדים. במדבר סיני-במצרים, רחוק מן הבית מחוץ לגבולות הארץ, המרחק מן הארץ ותנאי המחיה שמציב המדבר הערימו על דרכי קשיים רבים. את כולם שרדתי כשהזכרתי לעצמי שזו הדרך שבחרתי בה לשירות הצבאי שלי. רציתי שירות ערכי, חיפשתי משמעות לחיי נעורי. הייתי 'בסך הכול פקידה' אך הייתי שם בכל ליבי ומאודי. תוך אמונה שאני נותנת מעצמי את המיטב. כך חינכו אותי בבית הורי בקבוצת כנרת.
ערב יציאתי לקורס קצינות פרצה מלחמה נוראה בסיני וקיפדה את חיי מפקדי סא"ל שאול שלו מג"ד 184 בעת ההיא. תוך רגע התהפכו חיי על ראשי במלחמה שריטשה את גופי ונפשי והפכה אותי לנערה שכולה מחברים. רבים מחיילי נפלו בקרב. נפלו בשבי או נפלו אל התמודדות אין סופית עם תופעות הלוואי של המלחמה.
הנותרים מתמודדים עד היום עם הצלקות הכואבות שהותירה זו על גופנו ונפשנו. הקושי הוא לעיתים טורדני ולכל אחד מאיתנו הדרך שלו להתמודד או להתמוטט . אני יודעת את הדברים בגוף ראשון-גופי שלי, שספג את ההפצצה האווירות- המצרית, עם פתיחת הקרבות. זו שפגעה פגיעה ישירה בלשכת המפקדים. הפצצות מסתבר לא מבחינות בין הפקידות ללוחמים.
אין לי ולא היו לי מעולם טענות לאחריות לפציעתי-לאיש ממפקדיי באשר הם.
אני בחרתי את השירות בסיני. לא בחרתי להיפצע במלחמה.
אחוות הלוחמים היא הנחמה הגדולה ביותר עבורי. אני נשענת על חבריי והם נשענים עלי כי זה טיבה של אהבת רעים בדם (ואפשר לנקד את המילה 'רעים' ולקרוא זאת גם אחרת ולכל אחד הבחירה שלו). רעיי ואני מביטים אלו באלו כאנשים בוגרים שבחלוף 45 שנים מן המלחמה, בנו לעצמם חיים מלאי תוכן ותרומה לחברה. אוכל להעיד על עצמי כי הזכות לתת ולסייע לכל מי שפונה אלי, ממלאים את ליבי בשמחה והם הרוח במפרשיי חיי. הם הכוח לצאת ממשברים קשים. הם זכות גדולה שלקחתי לעצמי. לחמול, לסלוח וללכת הלאה.
אני מודה שהמילים המזלזלות והרוח הרעה היוצאת מפיו של השליש, הן פגיעה כואבת עבורי. אך לא יסירו אותי מדרכי ואמונתי.
'אני', אומר לי האיש שלי בעיניים לחות, 'לא משתתף יותר בשום אירוע של גדוד 184.מי שמדבר אלייך ככה לא ראוי לשום יחס ממני'. רפי, אישי, הוא מלוחמי יחידת 'דב לבן' שלחמו תחת פיקודה של חטיבה 14 בסיני ב73. הוא, יודע דבר או שניים על רעות לוחמים. אותי, קשה לגרש מן 'הבית' אני כאן בכל מאודי וליבי ובוחרת לסלוח גם למלעיזים. רק ככה אני יכולה להמשיך בדרכיי חיי ולעשות בהם נסים ונפלאות.
הנה בא הספר 'בקולן' – נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות. ר. שפירא.
ובו 28 סיפורים מרתקים מלאי השראה תקווה ואהבה. בינהן-ם הסיפור של רות שפירא-הסופרת שאיבדה את בעלה במלחמת יום כיפור וגם הסיפור שלי.
הספר נותן ביטוי לסיפור חייהן של הנשים המתמודדות עם מה שהותירה על ליבן המלחמה ומכאוביה, אלו הפכו לימים למינוף חיינו החדשים. אף אחת מאתנו לא בחרה כך את עלילת חייה, אך משכך התגלגלו האסונות לפתחנו, לצד ההתמודדות-לעולם, בראנו לנו חיים. מתוך השכול, מתוך העצב, מתוכה של הנכות. להראותכן-ם כי גם מי שמתחילה את חייה כ-פקידה/אישה של/ בת של, הצליחה אף על פי כן ולמרות הכול להניף את חייה הלאה ומעלה.
אנחנו, הנשים, בנפשנו ובגופנו חלק חשוב בחברה הישראלית.
