אני עוברת בפרוזדורים הארוכים של בית החולים תל השומר. רגלי מודדות את המרחקים הארוכים…פעם הובילו אותי כאן באלונקה 
כבדה אל חדריי הניתוח וכל שיכולתי לראות הייתה התקרה ותאורתה הקלושה וכל שיכולתי לשמוע…את הלמות הלב הנרעד שלי, רגע לפני שהטביעו אותי בחומרי הרדמה לקראת עוד ניתוח
שנים רבות נדדתי כאן בין החדרים והמחלקות והמקום הזה אליו הובאתי נטולת נשימה משדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים בסיני בית החולים הזה ש 'נתן לי את חיי בחזרה ובמתנה' וכן 'תל השומר' השם הזה שעיקרו שמירה על חיים הפך לבית עבורי ומקום משמעותי על רצף חיי המתחדשים
מידי פעם אני באה לכאן 'לשמר ולשפר' את נכותי מאז…(לא, זה לא עובר אף פעם. נכות באה ונשארת)
ופתאום, מול עיני, על קיר הפרוזדור הארוך, ציור נפלא של האומנית חיה גרץ ובתמונה בת דמותה של אחותי הקטנה. רגליה הדקיקות עטופות בגרביים המשתלשלות מטה. זר קלוע לראשה. אחותי הקטנה שאינותה מכה בי לעיתים
אני מתקרבת אל התמונה להיטיב לראות 'שלום אחות קטנה' אני לוחשת 'מה את עושה כאן…לפני עשור עזבת את המקום הזה אל עולמות אחרים ופתאום את כאן' דרישת שלום כזו ממך. אהבה של נפש תאומה -אחות ליבי הקטנה. היא כאן לעודד את רוחי כאומרת את אף פעם לא לבד. גם אם רחקתי, כאן את ואני יחד (בצד ימין תמונת הציירת חיה גרץ- בצד שמאל נועה יהלום-פריז 1966)
'אחות קטנה-נפש תאומה, חכי עוד רגע עוד מעט
…תמיד ידעת למצוא בי עוד קצת אור, שממני נעלם
נקודה טובה ועוד נקודה טובה
הן תמיד השכלת לשמוע את השיר שלנו שכמעט נדם
ועוד מעט כמעט הוא בא ,התבוננת בו והננו בא לנחמך' ש. רנד