בוקר חורפי בתל אביב.
מתנה מן החיים המלאים בשמחות קטנות בכל יום. כשהייתי ילדה בקיבוץ בעמק הירדן היו חלומותיי מכוונים אל העיר הגדולה. שם, כפי שנדמה היה לי, קורים החיים-באמת. החופש להיות מי שרק ארצה, מבלי שאיש מכיר אותי.. חנויות האופנה ודוכניי הפרחים והירקות, נראו לי כתכשיטים מעולמות שלא הכרתי והיו מושא לגעגועיי אל ‘משהו אחר’ שלא ידעתי מה הוא.
כשעמדה משפחתנו, משפחת יהלום לפני יציאה לשליחותו של אבי באירופה, הציעו שולחיו שייקח את משפחתו מן הקיבוץ לשבועיים בעיר הגדולה תל אביב. על מנת ללמד אותנו כישורי חיים שלא היו לנו. שם בדירה הקטנה ברחוב ויצמן למדה אימא שלנו, להדליק גז לבישול ולהכין חביתה על חמאה. זה היה רק טעם אחד חדש מיני רבים, שהטעימה אותנו העיר הגדולה. ירדנו אל הרחוב ועלינו על אוטובוס שהסיע אותנו אל אולם אלהמברה להופעה של שלישית גשר הירקון. מעולם קודם לא ראיתי ‘הופעה חיה’
 הבטתי אל האנשים הצועדים ברחוב. פניהם הזרות נראו לי מאושרות. ידעתי, למרות גילי הצעיר כי במקום הזה, תל-אביב, יהיו לי פעם ימים של אושר גדול.
מאז, מקנן בי החלום הכמוס לחיות בעיר הנפלאה שהביאה אל ילדותי משב רוח חדש ומרענן שזכרו לא יימוג.
הנה נזדמן לי בוקר בעיר. באוזניות נישאים דברי פרידה מהסופר עמוס עוז שנסתלק מאתנו. ‘ילד החוץ’ מקיבוץ חולדה, שבחר לחיות כאן  בעיר הלבנה את אחרית חייו.
אני צועדת ללא מטרה מוגדרת. גומעת את מראותיה. דוכניי הפרחים עטורי רקפות, עודם כאן. עצי תמר נישאים לאורכו של הרחוב. גם הם באו לכאן מעמק הירדן וכעת צמרתם תוחמת את קו הרקיע. עומדים זקופים בטבורה של עיר במלוא הודם. עצי תפוז עמוסי פירות כתומים. גינות קטנות נסתרות מבין עצי פיקוס עתיקי ימים. ריחות של מאפים מתוקים ורעשיי מכונות הקפה המקציפות את החלב נמהלים בשאונה. כל אלה הם טעמו הענוג  של חופש ואושר הממלאים את ליבי באהבה אל חיי ואל חייה הנשזרים אלו באלו.
ליבי עולה על גדותיו ושפתיי ממלמלות ‘עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל’
חלומותיי מתגשמים. בכל יום אני אומרת בליבי את בקשותיי. בשוכב ובקומי ובלכתי בדרך
תחלמו, תאמרו לעצמכם מה הוא חלומכם. וכשזה מתגשם אמרו תודה.
דצמבר נ. אלתרמן
אוויר שקיעות/ ניחוח דק/ הגשם זה עתה נפסק
עלה ושוט והסתכל/ עד מה יפה היא התבל
דצמבר חודש מקוטר/ריחות תפוח ומטר
אתה נותן כוחות גנוזים/להרוגי התמוזים
אתה יודע להשיב/ מעט אביב לתל-אביב